יהדות הודו:
היהודים בהודו לפני שנות החמישים מנו כ30 אלף איש. רובם חיו במדינת מאהאראשטרה (בבומביי, בטהנה ובפונה), באחמדבאד, קוצ'ין, כלכותה, ניו דלהי ובאיזורים אחרים.
מקור היהודים בהודו כולל:
- המאה ה10- תיעוד המקנה זכויות ליוסף רבן וצאצאיו
- המאה ה12- תיעוד יהודים בהודו ובינהם בנימין מטודלה
- המאה ה16- הגירה מספרד ופורטוגל לדרום-מערב הודו
- המאה ה16- הגירה מאיראן לאזור מרכז ומערב הודו
- המאה ה16-17- הגירה מאפגניסטן לאזור צפון-מערב הודו
- המאה ה17 (לאחר הכיבוש הבריטי)- הגירה מעיראק לאזור גוג'ראק, מומבאי וקלקטה (לעבודה בתעשיות הטקסטיל).
- המאה ה19- הגירה ממערב הודו לקלקטה.
- במהלך מלחמת העולם השניה, נמלטו יהודים מאירופה להודו.
יהודי הודו מעולם לא נרדפו או הופלו בגלל דתם (למעט תקופת השלטון הפורטגלי).
כאשר הודו (בשנת 1947) ומדינת ישראל (בשנת 1948) קיבלו עצמאות מהבריטים, ובעקבות פעילות רחבה של קבוצות ציוניות ("מכבי", הבונים" ו"בני עקיבא"), החלה הגירת היהודים מהודו לישראל (ולמדינות אחרות). היום בהודו, ישנם כ5,000-7,000 יהודים בלבד.
יהדות הודו כוללת מספר קהילות:
- בני ישראל
- קוצ'ין
- בגדדים
1. קהילת בני ישראל היא הגדולה ביותר בין יהודי הודו. לפני אמונתם, הם צאצאי היהודים מאזור הגליל אשר נמלטו מגזרות אנטיוכוס במאה ה 2 לפני הספירה, אך אין עדיות מוצקת לכך. במשך דורות רבים, חיו ביישובים כפריים במחוז קולאבה שבמדינת מאהרשטרה. כמה מהם עסקו בעבודת אדמה, רוכלות ונגרות, אך עיסוקם המסורתי של מרביתם היה עצירת שמן שומשום. לאחר הכיבוש הבריטי במאה ה 17, עברו רבים לעיר בומבאי ועסקו בעבודות בניין, מספנות ונגרות. במהלך המאה ה- 19 התיישבו משפחות מבני העדה בפונה, באחמדבאד, בקראצ'י, בדלהי ובערים נוספות. בתקופת השלטון הבריטי שגשג היישוב של "בני ישראל" והם החלו לתרגם כתבים רבים לשפת המקום, שפת המראטהי ולימודי העברית שגשגו וכן פתחו בתי ספר. אחרי 1948 החלו רבים לעלות למדינת ישראל. תחילה היגרו תושבי הערים ורק בשלהי שנות ה- 60, החלה הגירה גדולה מהכפרים, הגירה שהתעצמה בשנות ה-70.
2. יהדות קוצ'ין היא הקהילה הקטנה ביותר, שחייה באזור עיר הנמל קוצ'ין, שבמדינת קרלה בדרום-מערב הודו. העדות הראשונה לישיבת יהודים באזור קוצ'ין היא מהמאה ה10. היהודים הגיעו להתיישובת זאת כנראה למטרות מסחר. בתחילת המאה ה16 הגיעו לקוצ'ין שני גלי הגירה יהודיים, יהודים מקראנגאנור, ויהודים מספרד ופורטוגל. בתקופה הזו החלקו יהודי קוצ'ין לשלוש קבוצות: הכהים, צאצאי היהודים המקומיים, להם בתי כנסת ונוסחי תפילה נפרדים, המשוחררים, צאצאי עבדים, שלאחר שחרורם דבקו בדת אדוניהם לשעבר, והלבנים, צאצאי מהגרים יהודים מספרד, תימן, הולנד, גרמניה וסוריה. ב1918 נלקחה ההחלטה לעלות לישראל מתוך אידאליזם ציוני ותחושת שליחות. בני העדה היו מן הבודדים ששילמו מכספם הפרטי את הוצאות העלייה. מרבית הקהילה עלתה במסגרת שנות העלייה הראשונות, ורק מספר מצומצם של משפחות נשארו באזור קוצ'ין מסייעות לשמר את נכסי הקהילה כולל בתי הכנסת המפוארים.
3. קהילת הבגדדים, היהודים מעיראק החלו להגיע להודו בסוף המאה ה18- בתחילת המאה ה19 בשל רדיפות יהודים ועברו להתגורר בעיקר בכלכותה, מומבאי ופונה. יהודים אלה היו בד"כ מבוססים ובעלי משרות בכירות. בשלב יותר מאוחר הצטרפו לקהילה זו מהגרים יהודים מסוריה, האיפריה העות'מאנית, עדן ותימן, פרס ואפגניסטן. היהודים הבגדדיים כינו את עצמם לעתים "ספרדים" – רמז למסורת התפילה שלהם. הקהילה הבגדדית, פרט לבודדים, עזבה את הודו עם קבלת העצמאות. חלקם לישראל ורובם לאנגליה.