את סדר ט"ו בשבט, חגגתי, אמש, עם דודותיי לפי מנהג קהילת "בני ישראל", שמוצאה מהודו ונהוג לציין זאת במלידה.
בשפה המהראטית, 'מלידה' זו תערובת והכוונה לאורז מתוק שמונח במרכז הקערה (פצפוצי אורז או אורז דקיק ושטוח), המכיל אגוזים, שקדים ופיסטוקים קצוצים.
נוהגים להשאיר את דלת הבית פתוחה לאליהו הנביא, להדליק נר, להניח מפה לבנה ובנוסף לאורז המתוק, מניחים בקערה 5 או 7 סוגי פירות (למספרים יש משמעות), בהם פירות שטרם אכלנו ואפשר לברך עליהם 'שהחיינו', מכל פרי שמים 5 יחידות ומעל האורז עלי כותרת של ורד או שושנה.
שרים פיוט שמורכב משלושה חלקים:
הראשון – פיוט לאליהו הנביא שנהוג לשיר בקהילות אשכנז ובחלק מקהילות ספרד במוצאי שבת ולבקש בקשות.
השני, מכיל את ברכת יצחק ליעקב וברכת יעקב ליוסף ולבניו.
השלישי הוא מזמור תהילים לאמונה באל ששומר על ישראל.
בקהילת "בני ישראל" רווחת האגדה, שכשהגיעו האבות והאמהות הראשונים להודו, לאחר שנטרפה ספינתם, ניצלו 7 זוגות. באותו לילה נגלה להם אליהו הנביא והבטיח שישגיח עליהם ויחזיר אותם ביום מן הימים חזרה לישראל.
הם עזבו את ישראל בתקופה בה בבית המקדש הקריבו קורבנות וזו הדרך שידעו להוקיר תודה. כשעלו על החוף בהודו לחיים חדשים, היו צריכים למצוא דרך אחרת להודות,
שהרי לא זאת בלבד, שכבר אין בית מקדש והם בניכר, אלא שהחברה החדשה אליה הגיעו, צמחונית ולא הורגת בע"ח.
ההודים מגישים במקדשים שלהם מנחה של אורז, פירות ופרחים.
את המנהג הזה אימצו אנשי הקהילה ויצקו לו תוכן יהודי.
אליהו הנביא, קיים את הבטחתו וזו המדינה היחידה בעולם, בה היהודים לא סבלו מאנטישמיות והיו חופשיים לקיים פולחן יהודי.
במאמר מוסגר, זו גם הקהילה היהודית היחידה שהתנהלה אלפי שנים ללא מנהיגות דתית רוחנית ובכל זאת שמרה על צביונה היהודי הייחודי.
טקס המלידה הוא הבעת תודה וברכה. תודה לאלוהים, תודה לאליהו הנביא, והעברת ברכת האבות הלאה. לא רק בט"ו בשבט, חג האילנות, אלא גם לקראת התחלות חדשות כמו חתונה, בית חדש וציוני דרך מרכזיים כמו גיוס או לימודים.
לפני גיוסי, ערכו הוריי מלידה. לא רציתי ולא הבנתי למה. שהרי אין אף עדה בארץ – כולל מהקהילות השונות שהיו בהודו, כדוגמת הקוצ'ינים או הבגדדים – שעושה זאת.
שאלתי את אבי ולאחר שהרהר והתחבט עם עצמו (מניחה שגם התייעץ עם אמי והוריו), התכנסנו בט"ו בשבט לטקס מלידה אחרון. השארנו דלת פתוחה, ולפני שהתחלנו, ביקש אבי סליחה, בשם כולנו, מהאבות והאמהות לדורותיהם, על קטיעת השרשרת והפסקת מנהג בן כאלפיים שנים.
בפרשת השבוע האחרונה, הבאתי כאן את פרשנותו של אבי אובלס, על הצורך להמית חלק בתוכנו, על מנת ליצור משהו חדש.
ב'כור ההיתוך', ויתרו כולם על חלקים אישיים, עדתיים ודתיים, בעל כורחם. יחד עם זאת, בנסיבות בהם רגע אחרי שהוקמה המדינה ויצאה למלחמה על קיומה, תוך שהיא מקבצת את מגוון הגלויות לתוכה, השאיפה למדינה יהודית דמוקרטית עם המודל של הצבר הישראלי החסון, שיונק מגיבורים תנ"כיים ובעל השכלה חופשית ומערבית, מובנת.
האם לא הגיעה העת, לבדוק מחדש את הטנא האישי, המשפחתי, הדתי, העדתי והחברתי?
מה המורשת שהבאנו מהגלות וגם מהבית?
מה אנו משאירים ועל מה מוותרים?
מה נכון לנו כפרטים ואלו נכסים אנו רוצים להביא למרחב הציבורי המשותף?
ובסימן ט"ו בשבט, רק אחרי נשירת העצים והשקיית הגשם, יכולה לבוא התחדשות וצמיחה. העץ אותו עץ, אך עליו ופירותיו חדשים.
אשמח לשמוע על מנהגים שנהוגים אצליכם ולציין אותם במסגרת הפרוייקט " 70 שנים 70 פנים לישראל ",
כך נכיר כולנו את המתנות שיש בחברה הישראלית.
התיאור יפה מאוד והעריכה יפה, אבל לדעתי והרבה יואמרו זאת, אנו צריכים לעודד המשכת המנהגים ולא להמית אותם, דווקא באתרים כאלה אנו צריכים לקרא להמשך המסורת של עדתינו מסורת שמגלמת בתוכה אמונה אמיתית ותמימה ללא שום תערובות.
אם נבטל את המנהגים הגדולים והמרכזיים האלו עם מה נשאר?
אם ריקודי בטן בהודייאדה ומאכלים הודיים בלי שום קשר למשהו הרבה יותר מהותי?!
נקודה למחשבה.